את שנות בית הספר התיכון העברתי במסדרונות האפלים של אורט סינגלובסקי. הרבה מהשעות שם הוקדשו למחשבה כיצד לפוצץ את המקום, ובאופן כללי די שמחתי לעזוב. אין לי ממש זכרונות טובים משם ולהגיד שלא אהבתי ללמוד שם תהיה לשון המעטה.

המשמעת היתה קפדנית. אנחנו היינו המחזור הראשון שהורשה לבוא בג׳ינס. איזו פריצת דרך. כשמורה נכנס/ה לכיתה, כולם היו צריכים לקום. מרבית המורים המקצועיים היו יוצאי ברית המועצות (אז, עוד לא לשעבר) והדוקטרינה הסובייטית היתה נר לרגליהם מבחינה פדגוגית. המפחיד מכולם היה מר צ׳קירוב, אחראי המשמעת, שחדרו זכה בכינוי ״מרתף העינויים של הק.ג.ב״

לפני כמה ימים אחותי שכנעה אותי לבוא לסדר את המחסן בבית הישן של הורי. תוך כדי חיטוט במגרות ומיון של ארגזים מצאתי כמה דברים שבניתי באותן שנים. והאמת, הייתי מופתע מעצמי.

הרמה והאיכות שהגעתי אליהן, בתור נער צעיר היו מפתיעות ביותר, ואפילו מעפילים על דברים שאני עושה היום. אמנם התכנונים היו פשוטים אבל 30 ומשהו שנה אחרי זה, הם עדיין עובדים.

בסדנאות האפלות והמדכאות לימדו אותנו לכופף מתכות, לחוות חוטי חשמל בבית, לשייף, לקדוח, לנסר ולהלחים. ריתכנו ארגזים ובנינו מעגלים מודפסים. הכל מחומרי גלם בסיסים, תוך הקפדה על איכות הביצוע.

הרבה פעמים נפגשתי עם מהנדסים שגמרו תארים בהצטיינות, אבל לא ידעו מאיזה צד מחזיקים מברג, וזה נראה לי נורא. אני עדיין לא אוהב את אותם מורים מהתיכון, אבל חייב בדיעבד להודות שהם יצקו לתוכי ידע וכלים שעיצבו את מי שאני היום, ועל כך אני חייב להודות להם.

הערה לסיום: זהו הפוסט ה100 שלי, אז הרשתי לעצמי להיות קצת סנטימנטלי. ובהזדמנות זו רציתי להודות לכל מי שקורא.