התוכנית הפעם התחלקה לשניים. שיגור ראשון קצר לטובת צוות הצילום ואז השיגור ה״אמיתי״
השיגור הראשון תוכנן כך שינתק את הבלון אחרי 7 דקות, כדי שהמטען יפול ליידנו ונוכל להכינו לשיגור נוסף.
הפעם כבר היינו יותר מאורגנים. מרגע שמצאנו מקום שנראה לנו מתאים, כל אחד התחיל לעבוד על החלק שלו ודי מהר היינו מוכנים לשיגור.
למרות שכאמור זו טיסה קצרה, לא הרכבנו את כל הציוד. ברגע האחרון שיכנעתי את מיכאל להוסיף את האנטנה כדי שאוכל לבדוק את המקלט שלי. בדיעבד היתה זו החלטה גורלית.
ניפחנו שני בלונים, כדי שהעליה תהיה מהירה ושיחררנו …
שמתי סטופר ונצמדתי למקלט. השידור היה מצויין וראיתי איך הבלון עולה מעלינו. האנשים החלו לרוץ במדבר בכיוון הרוח כדי לאסוף את הקופסא כשהיא נופלת.
אחרי 7 דקות, ראיתי שמנגנון השחרור הופעל, אבל באופן מוזר הבלון ממשיך לעלות. התחילה מקננת בי הרגשה שמשהו לא בסדר. עוברות עוד כמה דקות והבלון בשלו. אומנם לא מתרחק מאיתנו יותר מדי גאוגראפית, אבל עולה ועולה למעלה.
הבטריות לא היו מספיק טעונות? מנגנון השחרור שלנו שוב עושה בעיות? או שסתם הסתבך לו החוט? מי יודע.
בלית ברירה, החלטנו לקפוץ לחאן בארותים לארוחת צהרים קלה. מן הסתם הוא יפול תיכף ונלך לאסוף אותו.
בחאן בארותים אין קליטה סלולארית. ככה זה במדבר. אגב, יש משהו משחרר בניתוק הזה מהציוויליזציה…
לאחר הארוחה, עלה מישהו לגבעה עם הקליטה וחזר עם החדשות המדהימות ״הבלון בירדן״
מיהרתי להקים את עמדת הקליטה, ובמקביל ניסינו לשפר את הקליטה הסלולארית.
מרגע לרגע התחלפה תחושת הכשלון בתחושת הצלחה, אם כי מסוג אחר. הבלון ממשיך לעלות וממשיך להתרחק. אולי לא נראה את הצילומים מהמצלמה שבתוכו אבל אנחנו מצליחים לקלוט את השידורים שלו מ134 ק״מ מאיתנו, 23 ק״מ באוויר תוך שהוא מתקדם לו בתוך ירדן (אגב, מטוסי נוסעים טסים בחצי מהגובה הזה)
בשעה 5, התחלתי לסוע חזרה הביתה. כשעצרתי בדרך לקנות קפה בדקתי שוב מה מצבו של הבלון שלנו וגיליתי שעברנו גבול נוסף. אנחנו בערב הסעודית. תחושה של הצלחה מעורבת באבסורד הציפה אותי. מי חשב שלשם נגיע ?
השידור האחרון שנקלט היה ליד העיר אל-קוריאט בגובה 6 ק״מ. לפי מחשב הרוחות הוא כנראה המשיך עוד לפני שהוא נחת סופית. מישהו בטח ימצא אותו שם עם כתוביות בעברית. אולי יזעיק חבלן משטרתי שיפוצץ אותו, אולי יפתח ויראה את הסרט ויהנה.
