את שנות בית הספר התיכון העברתי במסדרונות האפלים של אורט סינגלובסקי. הרבה מהשעות שם הוקדשו למחשבה כיצד לפוצץ את המקום, ובאופן כללי די שמחתי לעזוב. אין לי ממש זכרונות טובים משם ולהגיד שלא אהבתי ללמוד שם תהיה לשון המעטה.

המשמעת היתה קפדנית. אנחנו היינו המחזור הראשון שהורשה לבוא בג׳ינס. איזו פריצת דרך. כשמורה נכנס/ה לכיתה, כולם היו צריכים לקום. מרבית המורים המקצועיים היו יוצאי ברית המועצות (אז, עוד לא לשעבר) והדוקטרינה הסובייטית היתה נר לרגליהם מבחינה פדגוגית. המפחיד מכולם היה מר צ׳קירוב, אחראי המשמעת, שחדרו זכה בכינוי ״מרתף העינויים של הק.ג.ב״

לפני כמה ימים אחותי שכנעה אותי לבוא לסדר את המחסן בבית הישן של הורי. תוך כדי חיטוט במגרות ומיון של ארגזים מצאתי כמה דברים שבניתי באותן שנים. והאמת, הייתי מופתע מעצמי.

אחד היתרונות הגדולים של הסגר שנכפה עלינו עקב מגפת הקורונה, הוא הרבה זמן פנוי. והשעמום, כמו שמסבירים הרבה מחנכים, הוא אבי היצירה. באחד הימים החלטתי להגשים חלום ישן ולגדל צמחים בצורה הידרופונית.

הידרופוניקה הינה שיטה לגידול צמחים ללא תלות באדמה, אלא על בסיס מים המכילים חומרי הזנה (דשן). מיתרונות השיטה אפשר לכלול את זה שאין מחלות הבאות מן הקרקע, צמחי בר שיש לחסל, או אדמה שיש לעבד. ניתן לגדל צמחים בצפיפות רבה (ואפילו לגדל צמחים במספר קומות). ההידרופוניקה גם חסכונית במים, מכיוון שהמיכלים בהם גדלים הצמחים משתמשים במערכת מים סגורה הממחזרת מים.

If you ever seen and TV series that takes place in a hospital, you’re familiar with the scene where the two doctors prepare for a surgery, scrubbing their hands while making a long and meaningful dialog.

Recently I’ve had to learn this procedure, as I needed to perform a routine medical treatment at home. as I found out, it takes 60 seconds for the soap (Chlorhexidine) to be effective, hence the lengthy dialog.

the nurse instructing me suggested I use my phone or an “egg” timer, but of course I opted for something a little more high tech.