באחד מספריו, מספר דן אריאלי על מחקר שערך. במהלך ניסוי, נתבקשו תלמידים לפתור דף עם תרגילים בתמורה לתשלום סמלי. כשסיימו את הדף הגישו אותו לבוחן ששילם להם את הסכום המובטח. הניסוי נערך בשלושה תסריטים: בראשון הם נתבקשו לרשום את שמם, הבוחן סקר את הדף שלהם ושם את הדף בערמה. בשני הם לא רשמו את שמם, הבוחן הציץ קלות לפני שהניח את הדף, ובשלישי הדף נגרס מול עיניהם מבלי שנבדק כלל.
המסקנה הברורה מהניסוי היא שאנשים הם לא רובוטים שיעשו כל דבר בשביל כסף, אלא רוצים גם להרגיש שעבודתם מקבלת הערכה ותורמת ערך.
ואכן מנהלים מודרניים רבים דואגים להביע הערכה מתמדת לעובדים, ומסבירים ארוכות על הערך המוסף שהמוצר תורם לאנושות. אבל בדיוק כמו ילדים, עובדים מסתכלים על מה אתם עושים ולא רק מה אתם אומרים, וייתכן שאתם גורמים להם להרגיש שעבודתם נגרסת מול העיניים, ואתם לא מודעים לזה בכלל.
Continue reading איך (לא) להרוס לעובדים את חדוות היצירה